אני אמא

אני אמא

 

לא תמיד רציתי להיות אמא.
להפך – רוב חיי רציתי לא להיות אמא.

רציתי להיות חופשיה לעשות מה שאני רוצה, רציתי לכבוש את העולם, רציתי לטפס על הרים, רציתי לטייל ולהכיר מקומות חדשים.
רציתי לגור כל פעם במקום אחר, רציתי לשנות מקצוע כל פעם שמשעמם לי, רציתי ללמוד מלא דברים חדשים כל הזמן. רציתי להיות פיטר פן..

הסתכלתי על אמהות מסביבי והתכווצתי.. ראיתי נשים מקצועיות, מלאות תשוקת חיים ועשייה- הופכות להיות נשים עם תיקים וסלי בגדים שרצות אחרי ילדים ומקנחות להם את האף…
חיות חיים כבדים כאלו – שכל דבר חייב להיות מחושב ומתוכנן מראש והתבאסתי בשבילן..
הן נראו לי כאילו הן כבר עם רגל אחת בקבר… ויתרו על החלומות שלהן.. בעוד שהרגשתי שאני חיה את החלום – חופשיה ומשוחררת…

אמהות התקשרה לי עם התבגרות, כבדות, זקנה.. לא מתאימה לפרפר חופשי כמוני.
תמיד היה נראה לי שאמהות לא עושות דברים מגניבים.. הן עסוקות כל היום באמהות… ואני… אני רק רוצה לעשות דברים מגניבים..
והאמת, גם פחדתי.. פחדתי, כי אני מתייחסת ברצינות לגידול ילדים. אני מגיעה מתחום החינוך והטיפול ויודעת כמה פעמים הורים טועים, כמה פעמים ילדים נפגעים בגלל ההורים שלהם..
ולא רציתי לפגוע, לא רציתי לטעות.., פחדתי לא להיות אמא טובה מספיק. פחדתי מכך שהעולם שלנו הוא לא טוב לגדל בו ילדים.. פחדתי מהפחד עצמו. פחדתי מההיקשרות.
אנשים מסביב הופתעו, הרי אני מגיעה מהתחום החינוכי, עבדתי עם ילדים שנים. הרעפתי עליהם אהבה, חינכתי אותם, טיפחתי אותם, ליוויתי אותם אבל העדפתי שזה ישאר רחוק ממני.
שבסוף היום, אוכל להגיע הביתה – ולהיות חופשיה.

החיים התגלגלו והתפתלו ובוקר אחד, ברגע של שקט – שמעתי קול בלב שלי. קול אמיתי שאמר לי – הגיע הזמן.
ובאותו הרגע ידעתי – שהגיע הזמן.
אבל ידעתי ממש. ידעתי את זה בלב, בגוף, ובראש.
ידעתי את זה כל כך – שלא יכולתי לחכות לזה לקרות. ידעתי את זה כל כך שידעתי שכל מה שהיה פעם – כבר לא רלוונטי..
10 חודשים אח"כ הבן שלנו נולד.
וזה הדבר הכי מגניב שקרה לי בחיים.
באמת.

למרות כל ההתנגדויות שקדמו להחלטה להביא ילד לעולם – הייתי מוכנה ופתוחה לשינוי, ובן רגע הכל השתנה בלי מבט אחד אחורה..
אין אפילו טיפת געגוע למה שהיה ולמי שהייתי..
וברגע שהחזקתי את הילד שלי, ובכל רגע מאז אני יודעת שאמהות זה הדבר הכי מגניב שקיים.
אם חשבתי שאמהות  זה כבר רגל אחת בקבר, לא יכולתי לטעות יותר. כי אני מרגישה שרק אחרי שנולד לי הילד התחלתי לחיות באמת.
לגבי ויתור על חלומות? אני אפילו לא ידעתי כמה חלומות הגשימה לי האמהות ויותר מזה, כמה חלומות נוצרים עם האמהות, וכמה כוחות אנחנו מקבלות כדי להגשים אותם.
הפחדים? הפחדים שם. הפחדים יהיו שם תמיד כנראה… אין ספק שהיקשרות כל כך עמוקה מגיעה עם חבילה מלאה בחרדות ודאגות לגבי האוצר הקטן שלנו.
ואני עדיין לא רוצה לפגוע, או לטעות, ורוצה להיות אמא הכי טובה שאפשר. הפחדים האלו נותנים לי תמריץ להיות אמיצה יותר משאי פעם הייתי…
וחינוך… כן, אני עדיין מתייחסת לזה בשיא הרצינות, וזה מעסיק אותי בכל רגע נתון, וזה נפלא כי זה דבר כל כך חשוב לדעתי ואני זוכה לעשות אותו כל הזמן..

אז כן, אני אמא..
אמא מאושרת, אמא חיה, חולמת, פוחדת, שואפת, מתפתחת, מפתחת, וכן…. גם מסתובבת עם סלי בגדים ומקנחת את האף לפעמים…

שרי גת

את (כמעט) לפני כולם

את (כמעט) לפני כולם

 

הפוסט הבא מוקדש לאימהות (אבות,מצטערת. בטוח כבר התרגלתם לזה)

המון מזל טוב יקירה, את אמא! מבלי להכיר אותך אני בטוחה שאת סופר מאם.
כזאת שלא הולכת לישון לפני שבודקת שכולם מכוסים, לא אוכלת לפני שמוודאת שכולם שבעים,
ממעיטה בהנאות שלה כי קודם כל כולם ורק אח"כ את.
מכינה מה שאפשר למחר ורק אז נופלת למיטה מותשת ונרדמת תוך דקה.

אז.. אספר לך סוד קטן.
זה בסדר ליהנות. זה בסדר לנוח. זה בסדר להתפנק. וזה בסדר גם לא לעשות כלום מפעם לפעם.
אין צורך ברגשי אשמה.
אני עושה מעל ומעבר בשביל המשפחה שלי.
הילדה שלי אכן מקום ראשון בחיי אבל אני לא שוכחת את עצמי בשום אופן.
תמיד משאירה זמן לעצמי. ומאמינה שההנאות הקטנות ביום יום הן שהופכות אותי לאמא מחייכת מאושרת וטובה יותר.
אני מרשה לעצמי לראות סדרה רדודה במקום לטפל במטלות הבית, סתם לרבוץ על הספה עם כוס קפה ביד, או לצאת בערב עם חברות.
אבל הכי חשוב מוכיחה כל פעם מחדש (קודם כל לעצמי) שהיותי אמא זה לא אומר ש"החיים נעצרו" להיפך,
הם ממשיכים עם שמחה ענקית ולב מתפוצץ מאהבה.
כזאת אני, (וכזאת גם את) סופר מאם =)
כל שעלייך לעשות, כמה דברים:
1. לנשום הרבה ולהתאפק כשאת ממש על הקצה (זה קורה לכולנו וזה יקרה עוד הרבה עד הגיוס שלהם)
2. להבין את הצורך של הילד ולתת מענה. גם אם התשובה היא לא להסביר לו למה לא ומה יכול לקבל במקום
3. ליהנות באמת מהזמן עם הילדים ולא רק לסמן וי כשהם מקולחים ובמיטות. תופתעי לגלות כמה שהם יעופו על זה
4. דייט שבועי עם אישך.גם ארוחה משותפת בבית ושיחה אמיתית נחשבת
5. להרשות לעצמך את כל אותם דברים שהמלצתי קודם
מישהו לימד אותי שמה שחשוב בהורות זה ללמוד לחיות למען הילדים
התחילי ליישם כבר עכשיו,
עמית שפירו.
פנינה אלבז- תעודות סוף שנה

פנינה אלבז- תעודות סוף שנה

אימהות ואבות נא להתפקד!

אם במקרה מישהו לא שם לב (אני בטוחה שאני משעשעת רק את עצמי עכשיו, כן?)
הגענו ליום האחרון של שנה"ל תשע"ו בבית הספר והגנים.
כן, כן, ה- 30 ליוני כבר כאן. טא-דאם!

אין ספק שמחכים לנו, ההורים, חודשיים תמימים של כיבוי שריפות, ג'ינגולים ופירוטכניקה במיטבה.
יכולות הגיוס שלנו למצוא ולהמציא פתרונות ואילתורים מגיעים לשיאים חדשים ובאופן כללי מדובר בחודשיים לא פשוטים בעלעיל. כן, וכאילו שכל זה לא מספיק, פרט לבריאות הנפשית שלנו מתווסף עניין נוסף – החור בכיס. אולי אם נתעלם זה יעלם? אז לא…

אבל רגע, שנייה.
לפני שאני גולשת מהסיבה העיקרית לכתיבת שורות אלו ורגע לפני שהורי ישראל באשר הם צוללים עמוק לתוך חופש הגדול (ומייחלים לשיגרה שתחזור במלוא הדרה) חשוב שנזכור שהילדים שלנו חוזרים היום נרגשים / מאושרים / מאוכזבים / אדישים עם תעודות מבית הספר בידיהם.
בדיוק בגלל סיבה זו רציתי שניקח רגע אוויר ונסדר את המחשבות בראשנו היפה.

תעודות סוף שנה.
פיסת נייר שאמורה להגדיר את הילד או הילדה הפרטיים שלנו,
את ההישגים, היכולות והכישורים שגילו יותר או פחות במהלך שנת הלימודים.
האם אותה תעודה באמת מביאה לידי ביטוי את יכולותיהם, כישרונותיהם, אופיים והצלחותיהם?
האם בין ה "מעולה" בחשבון או ה"כמעט טוב" בשפה אפשר ללמוד באמת משהו על היצירתיות,
כישורי ההסתגלות, היוזמה, הסבלנות, כושר המנהיגות, לקיחת האחריות וחוש ההומור שלהם?
שאלה טובה, לא?

השנה החלטתי שנחלק למוסקטרים הפרטיים שלנו תעודות אלטרנטיביות בלי קשר לתעודת בית הספר ובעיקר עם הרבה קשר למי שהם, להשתדלות שלהם, לאתגרים שעמדו בפניהם וכמובן להצלחות שלהם, גם אם הדרך עוד ארוכה (והאמינו לי, היא ארוכה).
כשהכנתי עבור כל אחד מהם את תעודת ההצטיינות שלו התייחסתי בעיקר לפרמטרים שהם לאו דווקא מדידים, פרמטרים שאולי לפעמים ובלי כוונה נוטים ליפול בין הכיסאות.
את ההשראה קיבלתי ברשת מזוג הורים שאינני זוכרת את שמם (מתנצלת) ופשוט התאמתי עבור כל אחד מהילדים –  דייקתי, הוספתי, שיניתי ואני מאוד מקווה שנהפוך את העניין למסורת חדשה.

מצרפת שתי דוגמאות לשני פורמטים שונים  וכולי תקווה שעוד הורים יאמצו את הרעיון.

האחת עבור איתמר (שיעלה לגן חובה) והשנייה מיועדת ליהל (יעלה לכיתה ג').

כמובן שגם לאביגיל (עולה ל ז') תוענק תעודה משלה.

בינתיים, נשאר רק להחתים גורם נוסף מצוות ההנהלה (להלן – אבא),

לניילן ולהעניק להם בשמחה רבה.

אז גם אם קראתם את הטור רק לקראת סוף החופש, אני בטוחה שהילדים שלכם ישמחו לקבל תעודות הצטיינות מאבא ואמא בכל זאת.

חופשה נעימה, חיזקו ואימצו, שאו ברכה ובהצלחה בכולנו.

פנינה

תעודה ליהלושתעודות סוף שנה

פנינה אלבז

פנינה אלבז

מצד אחד מן הראוי שקודם אציג את עצמי שהרי זה הגיוני בסך הכל.  מצד שני אני מתקשה לבחור את המילים הנכונות שלא רק יגרמו לכם לחייך מתוך הזדהות, למלמל לעצמכם "זאת בסדר זאת" אלא בעיקר יסקרנו מספיק בכדי שתחזרו לבקר אותי כאן שוב. אכן, מאתגר.
ברשותכם, אתחיל אם כך מהסוף – אז (היה) נעים להכיר ואיזה כיף שבאתם. מבטיחה להמשיך ולארח אתכם יפה כשתגיעו לבקר בפעם הבאה.
ועכשיו כשסגרנו את הפינה הזו, נתחיל? יופי. גם אני בעד.

שמי פנינה אלבז. חוץ מלהתקרב בצעדי ענק לגיל 37 ולעכל את העובדה המעניינת הזו, אני עושה עוד כמה דברים בחיי. למשל, אני אמא לשלושה ילדים שמלמדים אותי בכל יום מחדש מהי אהבה ללא תנאים, הכלה, סבלנות, עמידה במילה, בדיקת גבולות ומהו קור רוח בדיוק כשכל מה שאני רוצה הוא להשלים שעות שינה.

אביגיל שלי, ילדה מלאה בחמלה והבנה כלפי הזולת, עוד רגע משנה סטטוס מילדה ל(כמעט) מתבגרת ובעוד מספר חודשים תחגוג בת מצווה. יהל, הסנדוויץ', ילד נבון, סקרן, ומאתגר מאין כמוהו כבר בן 8.5 ואיתמר ה"תות הכבוש" הוא סוג של פיקאסו קטן עם יכולות ריכוז וצביעה מדהימות. כשנרגיש כולנו קצת יותר בנוח אחד עם השני מבטיחה להשוויץ ולנפנף בכל מיני תוצרים, תובנות ומשפטי מחץ של הילדים.
כמובן שכל זה לא היה קורה אלמלא האיש שלי, החבר הכי טוב שלי, לו אני נשואה כבר כמעט 16 שנה.
החצי שנה האחרונה הייתה טובה אלי. במקביל ל- day job שלי, אני סוף סוף מעיזה לפתוח למעני דלתות שהיו סגורות זמן רב מידי בגלל עכבות וחששות. עם כל העומס והתעדוף מחדש שנידרש ממני, אין לי ספק שבשורה התחתונה הילדים מרוויחים אמא שמגשימה את עצמה, אמא שאוהבת את המציאות שהיא יוצרת עבור משפחתה ומנחילה בהם את החשיבות של הגשמה העצמית (וסליחה על המניפסט למרות שרק הכרנו, כן?).
אשמח לשתף אתכם אודות קורותיי, עלילותיי ובעיקר ההוויה המשפחתית שלנו. מה בתפריט אתם שואלים? בואו נראה:

שלושה ילדים – שיהיו בריאים, אבא אחד דתי, אמא אחת שהיא לא ומשפחה גרעינית שמתמודדת, לומדת ובעיקר אוהבת.

תבואו שוב? מקווה שכן.

שלכם,

פנינה